אל תלמדו את בנותיכם לא להיאנס", אומרת האימרה הנפוצה, "למדו את בניכם לא לאנוס". ב"אל הלב" אנחנו אומרות: "למדו את עצמכן ואת בנותיכן לא להיאנס ובאותו הזמן למדו את בניכם כיצד לא לאנוס". ומה דעתכם? דעתכן?
נא להכיר: כרגע נכנסתם/ן ל"פרדוקס ההגנה העצמית"! המושג הוטבע ע"י לין מארי וואנאמקר, מדריכת "הגנה עצמית מעצימה" מארה"ב ומומחית בתחומה מזה שני עשורים. היא טוענת ש"פרדוקס ההגנה העצמית" נוצר כאשר קיימות בו זמנית שתי טענות שחלקנו אולי חושבים, במבט ראשון, שסותרות זו את זו:
במקרים של אלימות התוקף מחזיק בכל האחריות. רק התוקף אחראי לתקיפה.
במקרים של אלימות התוקף לא מחזיק בכל הכוח. יש כוח גם למי שהפגיעה מכוונת אליו/ אליה.
צד אחד של הפרדוקס הוא שהעובדה שרק אדם אחד- הפוגע- הוא המחזיק היחיד במלוא האחריות על ההחלטה לפגוע באדם אחר. צד שני של פרדוקס ההגנה העצמית הוא העובדה שאנשים שנמצאים בסיכון להיפגע מאלימות יכולים לנקוט בצעדים יעילים על מנת להגביר את הבטיחות שלהם, לעצור אלימות בשלבים מוקדמים ובמקרי הצורך להגן על עצמם
אבל האם באמת יש פרדוקס? האם קיימת סתירה בין כוח לאחריות?
בשיעורי הגנה עצמית מעצימה לנשים ולנערות אנו מגלות כוחות מנטאליים, חברתיים וגופניים שיכולים לעזור לנו לעצור אלימות, להתמודד איתה, ולהחלים ממנה. בעידן של מגפת אלימות, הכוחות האלו מאפשרים לנו לצאת וליהנות מחופש תנועה ופעולה, במקום לשבת בבית בפחד, להימנע מעשייה, ולחכות בסבלנות עד שדורות שלמים של גברים ילמדו כיצד לא לתקוף.
אבל הכוחות האלו לא מגיעים עם "צו גיוס אחריות".
בשיעורי הגנה עצמית מעצימה אי אפשר ללמוד (לצערנו) כוח מאגי על טבעי שיאפשר לנו לשלוט במעשים של אנשים אחרים, למשל תוקפים. אנחנו לא יכולות לגרום לאנשים לא ליזום אלימות. אין לנו כל אחריות על תקיפות שאנשים בוחרים לבצע. גם אם כל בני האדם בעולם היו מוטענים בצורה מיסטית בכוח אינסופי והופכים לאשפים בהגנה עצמית– זה עדיין לא ימנע רגע אחד שהתרחש אצל מישהו אחר: הרגע בו הפוגע החליט לתקוף. הפוגע תמיד יהיה האחראי ליצירת המצב, והוא זה שצריך לשאת באשמה ולשלם את המחיר.
מה שמתרחש בגזרת הכוח, לא משפיע על המתרחש בגזרת האחריות.
גם כאשר הבנו מהם הכוחות שיש לנו כדי להגן על עצמנו, הבחירה אם להשתמש בהם בעתיד או לא היא שלנו, אבל אנחנו לא "חייבות" דבר לאף אחד, האחריות להתנהלות מצב התקיפה לא עוברת אלינו. כמו כן, אין לנו אחריות ללמוד הגנה עצמית. זו לא חובה, זו בחירה. לדעתנו זו בחירה אישית מועילה ומחזקת, אבל היא לא מחליפה את הצורך החברתי לגרום ליוזמי אלימות לקחת אחריות על המעשים שלהם, להפסיק אותם, או לשלם עליהם.
נשים שנפגעו בעבר הן תמיד נשים חזקות. ממבט חיצוני קשה להבין כמה כוח נדרש לאישה כדי לשרוד אלימות ולהמשיך לחיות. הנשים האלו יכולות ללמוד הגנה עצמית ולגלות עוד כוחות נוסף על אלו שיש להן, והן יכולות שלא ללמוד הגנה עצמית. זו בחירה שלהן. אבל בזמן שאפשר לדבר על כוח, אין לזה שום קשר לאחריות: הן לא היו חייבות לעשות דבר, והאחריות לאירוע היא של מי שתקף אותן.
אם נחזור לוואנאמאקר ולפרדוקס שהציגה, יש מי שמרגישים שאם נכונה הטענה השנייה, בלתי אפשרי שתהיה נכונה גם הטענה הראשונה. ולכן אנשים אלו מעדיפים לא לדון בהגנה עצמית מפני פגיעה מינית, ובכוח שיש לנו כנשים וכנערות לשמור על הבטיחות שלנו.
הסיבה היא שהם מרגישים שהכרה בכוח הזה פירושה הסרת אחריות מהתוקף והטלת אשמה על המותקפת. אנחנו מרגישות שהם לוחמים בקרב ראוי: המומחיות שלנו באל הלב היא דינאמיקה של אלימות, ואנחנו יודעות שיש רק אדם אחד שאחראי לה, וזה הפוגע. לאורך ההיסטוריה הרגלנו והתרגלנו להגיד לנשים שהן בטח עשו משהו כדי להיפגע – שתו, רקדו, חייכו, התלבשו בצורה מסוימת. אחד מהמאבקים החשובים של זמננו הוא לוודא שכל איש ואישה יידעו שיש רק אשם אחד בתקיפה: מי שמחליט לתקוף ולפגוע, ולפעול בהתאם ברמת החוק, המשפט והחינוך.
אבל האם זה מספיק?
אנחנו שואלות את עצמנו: האם אנחנו יכולים לנסות לדבר באותו הזמן גם על אחריות התוקף ועל הפעולות שיש לעשות בתחומי חינוך, חוק וענישה כדי להתמודד עם תוקפים ולמנוע מהם להמשיך ולבצע מעשים אלימים; וגם על האפשרויות ואת הכוח שיש לא/נשים מול תוקפים ומול איומים- הכוח לעצור אלימות, להתמודד עימה ולהחלים ממנה?
מה יקרה אם נחשוב פחות בצורה של "או-או" ויותר בצורה של "גם וגם"?