כלים לנשימה, ויסות והחזקת תקווה בימים של חירום

הגוף לא בנוי לחיות באזעקה

עוד גל, עוד הסלמה.

שוב חדשות שמכות בבטן, אזעקה שמפסיקה נשימה באמצע, רטט שמקפיץ את הלב.

במדינה שלנו – אנחנו כבר מורגלות לחירום. אבל משהו בשנתיים האחרונות השתנה.

זה לא "עוד סבב" – זה פחד מסוג אחר. עמוק, מתמשך, מציף.

כל אחת מגיבה אחרת – ויש מי שמצליחה להחזיק תפקוד, ויש מי שמרגישה שהיא על סף שבירה.

ויש מי שנעה בין שני המצבים באותו יום.

מה קורה לגוף כשהחרדה לא נגמרת?

גוף האדם לא אמור לחיות במצב חירום מתמשך. כשהאזעקה בפנים לא נפסקת, מתחילים להופיע סימני השחיקה:

* מערכת העצבים נכנסת לדריכות מתמשכת – מה שעלול לגרום לעייפות, דופק מואץ, קשיי שינה או נשימה.

* ההורמונים שמווסתים סטרס משתבשים – וזה פוגע במצב הרוח, בזיכרון, במערכת החיסונית.

* תחושת חוסר שליטה מגבירה חרדה, תסכול וייאוש – במיוחד כשהגוף מרגיש "כלוא".

אבל דווקא בתוך המציאות הזו – יש לנו כלים

באל הלב אנחנו עובדות כבר מעל 20 שנה עם התבונה, הגוף, הנשימה, והחכמה הפנימית שלו.

העקרונות שמלווים אותנו באומנויות הלחימה ובהגנה עצמית מעצימה מזכירים לנו שגם כשאין לנו שליטה על מה שקורה בחוץ –

יש לנו אפשרות להשפיע על מה שקורה בפנים ומשם לפעול כמיטב יכולתינו.

🌬️ לנשום – כמו לשרוד

נשימה עמוקה דרך האף, אל הבטן, באיטיות – מווסתת את מערכת העצבים ומאותתת לגוף שהסכנה חלפה, גם אם היא לא.

נסי את זה אפילו במרחב המוגן – שלוש נשימות עמוקות, תוך כדי שאת מחזיקה יד על הלב ויד על הבטן ומזכירה לעצמך: "אני כאן. אני נושמת. אני חיה."

🧠 לחשוב – לבחור תגובה

רגע לפני שהפחד שוטף וגם תוך כדי– אפשר לעצור ולשאול:

“מה יכול לעזור לי עכשיו?”

זו לא שאלה שמבטלת את המצוקה – אלא כזו שמחזירה תחושת בחירה. גם אם היא קטנה.

🗣️ לצעוק – לתת מקום לקול

לצעוק, לבכות, לדבר – זו לא חולשה. זו דרך לשחרר אנרגיה שהגוף לא יודע לאן להפנות.

אפשר לעשות את זה במילים, בקול, או אפילו בלחישה – העיקר לתת ביטוי למה שבפנים ולהכניס עוד אוויר, עוד מרחב ועוד מרווח בתוכנו.

✋ להגן – גם בלי להכות

הגנה עצמית היא קודם כל בחירה לשמור על עצמנו.

זו יכולה להיות בחירה לא לקרוא עוד חדשות עכשיו, לשים פלייליסט אהוב, לבקש חיבוק או רגע לבד.

לסגור את הוואטסאפ הקבוצתי. להגיד "לא עכשיו".

זה גם גבול – וגם חיבוק.

🤲 לספר – אנחנו לא אמורות להתמודד לבד

לשתף אנשים קרובים, או קבוצה שתמיד תומכת – זה לא רק פורק, זה מחזק.

כשאנחנו מספרות – אנחנו לא רק משחררות. אנחנו יוצרות רשת.

המציאות עכשיו באמת קשה ומפחידה.

אבל גם בתוכה – יש בתוכנו כוחות.

ויש לנו קהילה. ויש לנו גוף.

והם יודעים, גם אם שכחנו, איך להחזיק את הרגע.

אנחנו מתפללות לימים שקטים ובטוחים.

מודות לכוחות הביטחון ששומרים על כולנו.

ומייחלות בכל לב – לשובם.ן של כל החטופים, ולימים בטוחים ורגועים יותר.